פלסט - כם בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ

פסק דין

בפני בקשה לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א – 1981 [להלן: "החוק"].

ברקע בקשה זו, סירובו של בנק הפועלים בע"מ – סניף 559 [להלן: "הבנק"] לפרוע 17 שיקים בחשבונה של המבקשת בתאריך 30.8.2013. סכומם הכולל של השיקים נשוא הבקשה הינו 157,280 ₪.

מסגרת האשראי המאושרת של המבקשת היתה במועד הנ"ל בסך 150,000 ₪ בלבד ואם הבנק היה פורע את השיקים הנ"ל, יתרת החובה בחשבונה היתה חורגת בלמעלה מכפליים מגובה המסגרת.

החלטתי להכריע בבקשה על בסיס הבקשה והתגובה מבלי לקיים דיון וזאת בהתאם לתקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 החלות על הליך זה.

טענות הצדדים בתמצית

המבקשת עותרת לגריעת השיקים הנ"ל ממניין השיקים המסורבים.

המבקשת טוענת כי הסירוב נעשה שלא כדין, בחוסר תום לב, שלא בדרך העסקים הרגילה ובניגוד למוסכם בין החברה לבנק.

טענת המבקשת בתמצית היא כי בעוד שמסגרת האשראי עמדה על סך 150,000 ₪ ויתרת החובה על כ- 340,000 ₪, היתה על הבנק חובה לפרוע את השיקים הנ"ל בהסתמך על תקבולי מע"מ הצפויים להתקבל בין היום ה – 25 לחודש אוגוסט ליום ה- 9 לחודש ספטמבר – כפי שהדבר נעשה מדי חודש בחודשו במשך תקופה ארוכה של חמש שנים.

המבקשת סבורה כי נוהג נטען זה יצר למעשה הסכם בע"פ בינה לבין הבנק, עליו רשאית היתה להסתמך ולצאת מנקודת הנחה כי על הבנק חובה לפעול בדרך זו גם בסוף חודש אוגוסט 2013.

המבקשת אף מציינת כי היתה צפויה לקבל כספים מחו"ל במועד סמוך למועד בו סורבו השיקים ולדעתה היה על הבנק לפרוע את השיקים ולהמתין עד לקבלת אותם כספים.

הבנק מצידו מכחיש קיומו של נוהג ו/או הסכם בעל-פה כנטען על ידי המבקשת ואף מצביע על 10 שיקים נוספים שסורבו בחשבונה של המבקשת עובר לסירובם של השיקים נשוא הבקשה ולאחר מכן, כך שמניינם המלא של השיקים המסורבים הוא 27 ובסכום כולל של כ -465,000 ש"ח.

הכרעה

דין הבקשה להידחות.

ראשית, יש טעם לפגם בכך שהמבקשת לא טרחה לפרט בבקשתה את התמונה העובדתית המלאה בדבר מצב חשבונה ובדבר השיקים הנוספים שסורבו בחשבונה וכוונתי היא לאלה שסורבו עובר להגשת בקשה זו. מן הסתם ברור לה שלעובדות אלה השפעה על הערכת יסוד ההסתמכות הנטען על ידה.

שנית, מנספחי הבקשה, ובמיוחד מהודעת הפקס ששלח מנהל המבקשת ביום 1.9.13 [נספח 4 לבקשה] עולה תמונה שונה בתכלית וסותרת את הטענה בדבר נוהג קבוע לפיו הבנק היה ממתין לכניסת תקבולי המע"מ בין התאריכים 25 לחודש ו – 9 לחודש שלאחריו. אילו כך היו פני הדברים, היה מצופה כי בנספח 4 היה מבקש מנהל הנתבעת מהבנק להמשיך ולפעול על פי הנוהג הקיים ביניהם, אולם זה לא מה שביקש. מנהל הנתבעת ביקש מהבנק לפרוע את השיקים בהסתמך על הלוואות שייקח בחשבונו הפרטי ושיקים דחויים בסכום של 75,000 ₪.

שלישית, העובדה כי אין זו הפעם הראשונה שהבנק מסרב לפרוע שיקים בחשבונה של המבקשת, אינה מתיישבת עם הטענה בדבר ההנחה לקיומה של חובת פירעון שיקים, גם כשהחשבון מצוי בחריגה ממסגרת האשראי.

רביעית, קיימת סתירה פנימית בטענת המבקש. מחד היא טוענת כי במשך חמש שנים הבנק נהג להמתין עד ליום ה-9 לכל חודש לקבלת תקבולי המע"מ [רישת סעיף 4.ג. לבקשה] ומאידך, היא מתארת תיאור עובדתי הסב סביב עיכוב כניסת תקבולי המע"מ בסוף חודש אוגוסט. אילו אכן היה נוהג ו/או הסכם כמתואר לעיל, מדוע היה צורך לבקש בקשות מיוחדות ולהציע הצעות שונות לבנק על מנת לשכנעו כי ימתין עד לכניסת תקבולי המע"מ ב – 9.9.13? הרי לשיטת המבקשת זהו הנוהג הרגיל.

חמישית, המבקשת לא הציגה כל הסכמי הקצאת אשראי זמני שהוצאו מדי חודש בחודשו על מנת להוכיח את טענתה כי במשך חמש שנים, מדי חודש הועמד לה אשראי זמני בגובה החזרי המע"מ והרי טענה זו דורשת הוכחה על ידי ראיות מוצקות שכן היא עומדת בסתירה להסכם הכתוב בין המבקשת לבנק [נספח א' לתגובת הבנק].

באשר לטענת קיומו של יסוד סביר להניח כי על הבנק חובה לפרוע את השיקים נשוא הבקשה, הרי שכבר בע"א 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בנין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ נקבע כי: